תל עכו. צילום אוויר תל עכו הידוע גם כגבעת נפוליאון הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו. שטחו 200 דונם.  התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. התל יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה ובמקום קם יישוב חקלאי שננטש בשנת 3000 לפנה"ס לערך. היישוב בתל התחדש רק בתקופת הברונזה התיכונה (2000 עד 1550 לפנה"ס), ואז קמה בו עיר מבוצרת בחומה קיקלופית וסוללת מגן, ובה מצודת לבנים בת שתי קומות. במקום נחשפו שרידיו של שער העיר הפונה מערבה. בתקופה זו נזכרה עכו בכתבי המארות המצריים. אותה עת הפך עמק עכו לגוש העירוני הגדול והצפוף ביותר בכל שטחה של ארץ ישראל, ויכול שנחשב לשני בחשיבותו רק לחצור. העיר המשיכה והתרחבה במהלך המאה ה-15 לפנה"ס אך בסופה חרבה בשרפה. במאות ה-14 וה-13 לפנה"ס  פעל בה נמל חשוב שעמד בקשרי מסחר עם קפריסין ועם הים האיגאי . הנמל שכן אותה עת בשפכו של נחל נעמן שהיה קרוב יותר אל התל. לצד החקלאות פעלו במקום תעשיות של עיבוד מתכות והפקת ארגמן מחלזונות.  עוד נזכרת העיר שלוש-עשרה פעמים במכתבי אל-עמארנה, בכתובות שנמצאו בעיר אוגרית במערב סוריה, ובכתובות מצריות של סתי הראשון ורעממס השני. לפי המקרא העיר לא נכבשה בידי הישראלים, והיא נזכרה בתנ"ך רק פעם אחת בספר שופטים א' ל"א: : "אָשֵׁר, לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן; ...". במאה ה-9 לפנה"ס פרחה העיר תחת שלטון פיניקי. סנחריב החריב את עכו והעלה אותה באש בעת מסעו בא"י בשנת 701 לפנה"ס. עם זאת העיר שמרה על מעמדה כנמל חשוב עד אמצע המאה ה-7 לפנה"ס בטרם חרבה ועלתה באש שוב ותושביה גלו ממנה. תקופת פריחה אחרונה בתל עכו באה לו בתקופה הפרסית, עת שטח היישוב התפשט מערבה והמרכז המסחרי של העיר התמקם בסמוך לחוף הים ובתקופה ההלניסטית עברו גם רובעי המגורים מערבה מן התל, והוא ננטש בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. בתל התקיימו חפירות מסיביות בין השנים 1973-1989 בראשותו של פרופ' משה דותן מאונ' חיפה.