הגלוסקמא  של Ζαχαρίας (= זכריה) (הכתובת על גבי הגלוסקמא הינה ביוונית) הינה ייחודית באופיה ובעיטוריה.

הגלוסקמא מעוטרת בצידה הצר ב-2 עמודים גבוהים ועצמאיים (שאינם צמודים למבנה ואינם מחוברים בקרניז עליון), המורכבים מחוליות, כאשר לכל עמוד בסיס וכותרת בסגנון יוני. צורתם טיפוסית לעמודי המבנים המונומנטליים שבנה המלך הורדוס בירושלים, בהרודיון, במצדה, בקיסריה ובמקומות נוספים (ראה בצילומים). שני עמודים גדולים "עצמאיים" עמדו, לפי המקורות, בחזית בית המקדש בירושלים (עמודים  אלה בחזית בית המקדש הראשון בירושלים נקראו יכין ובועז)..

בין 2 העמודים מופיע מוטיב ה"רוזטה" (6 עלים), המאפיין גלוסקמאות יהודיות, ומעניק שיוך "יהודי" נוסף לאיש שעצמותיו נשמרו בגלוסקמא, ששמו נרשם רק ביוונית.

בחזית צידה הרחב מעוטרת הגלוסקמא בקירות מבנה (מלבני סכמטי), ובו 4 פתחים (אחד בכל כיוון). מעטר הגלוסקמא ניסה להעניק פרספקטיבה למבנה על ידי הוספת קווים אלכסוניים בפינות המבנה.  בלב המבנה ניתן לראות גוף/חפץ מרחף, דמוי חרמש ("סהר"). ארבעת הפתחים במבנה מאפשרים לגוף המרחף לצאת ולהיכנס לתוך המבנה. גוף זה מדמה ככל הנראה את "כנפי השכינה" (דימוי לכנף/כנפי האלהים המכונים גם "רוח הקודש"), או כנפים פרוסות של יונה (ציפור). הגוף ה"מרחף" (בדימוי כנף או כנפים או יונה/ציפור) מבטא ככל הנראה את מתן חסות האלהים לנפטר, כפי שנאמר על ידי בועז לרות: "יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו" (ספר רות, ב, י"ב").  ראוי לציין כי גם בכל ארבעת ספרי הברית החדשה, בתיאורים המתייחסים להטבלת ישו בנהר הירדן בידי יוחנן המטביל,  "רוח הקודש" (רוח אלהים) מתוארת כיונה (צפור).

בחלק העליון הרחב האחר של הגלוסקמא ניתן לראות עיטור גיאומטרי המכונה מינדר (Meander) (סדרה של עקומות מתפתלות החוזרות על עצמן). מוטיב כזה ודומים לו מופיעים על גבי שברים שהתגלו בהר הבית של תקרות המבנים המפוארים שנבנו על ידי המלך הורדוס בקומפלקס בית המקדש השני (ראה תמונה ובה קטעים מהתקרות ומקרניזים מהר הבית בירושלים, המעוטרים במינדר בעל איפיון דומה למתואר על גבי הגלוסקמא. 2 השברים נמצאים כיום במוזיאון טרה סנטה, המוזיאון הפרנציסקני בירושלים וקטע התקרה מוצג כיום במוזיאון הכט בחיפה).

דומה כי כלל המוטיבים שצויינו לעיל (2 העמודים הגבוהים, הסקיצה הסכמטית של הבניין עם הפתחים ובו "כנפי השכינה" ועיטור המינדר האופייני לבית המקדש בירושלים) באים לרמז על קשר בין הנפטר Ζαχαρίας (בעברית: זכריה) לבית המקדש בירושלים, כלומר על היותו של הנפטר כהן בבית המקדש, על חסות אלוהית שניתנה לנפטר, ועל התגלות אלהית לנפטר שנודעה בקהילה.

השם Ζαχαρίας חרוט בצורה מוקפדת על גבי הגלוסקמא, ומופיע באיות זה בדיוק ביוונית בברית החדשה כשמו של זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, קרוב משפחתו של ישו, מבשר בואו של ישו ומטבילו.

על זכריה הכהן (אבי יוחנן המטביל) מסופר שהיה קרוב משפחה של ישו ובעלה של אלישבע, שהייתה אף היא בת למשפחת כהנים וקרובת משפחתה של מריה (מרים) אימו של ישו. על פי הבשורה על-פי לוקאס זכריה היה כהן מבית אביה, אחת ממשמרות הכהונה המכובדות בבית המקדש השני בתקופת שלטונו של הורדוס וכי בעת הקטרת קטורת הסמים במקדש הופיע בפני זכריה הכהן מלאך אשר בישר לו כי יוולד לו בן והוא יקרא לו בשם "יוחנן", וכי אותו ילד יבשר על בואו של המשיח (לוקאס א', 12 - 17). תאור התגלות המלאך (גבריאל) לזכריה הכהן אבי יוחנן המטביל הינו אחד הסיפורים המרכזיים בסיפורי הבשורה שבברית החדשה והוא מעטר גם גלוסקמא מתקופת ראשית הנצרות (ראה בצילום האחרון). עפ"י הידוע זכריה  הכהן נרצח בחצר בית המקדש. מתן החסות האלוהית לזכריה הכהן ומפגשו של זכריה עם המלאך גבריאל נודעה בקהילה ("וַיְסֻפַּר כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּכָל־הָרֵי יְהוּדָה", הבשורה לפי לוקאס א', 65).

עיטור הגלוסקמא בחפץ (גוף) "מרחף", בהנחה שהוא מסמל את כנף/כנפי אלהים/רוח הקודש או את כנף/כנפי מלאך, יחד עם תאור 2 העמודים שהוצבו בחזית בית המקדש בירושלים על ידי הורדוס, המבנה המלבני עם פתחים התוחם את הגוף דמוי הכנף/יונה, והמינדר (שאיפיין את תקרות וקרניזי בית המקדש בירושלים) תואמים כולם לאפשרות שמדובר בגלוסקמא שהוכנה להכיל ולשמר את עצמותיו של זכריה הכהן, מכהני בית המקדש בירושלים, אשר על פי המסורת הנוצרית, זכה לחסות אלהית ונתגלה בפניו מלאך אלהים  - המלאך גבריאל ("וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי גַבְרִיאֵל הָעוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" לוקאס פרק ג'). ראוי לציון כי לפי האמונה היהודית והנוצרית המלאך גבריאל מתואר כיצור חסר גוף העשוי מאור.

כשם שהופעת "כנף השכינה" האלהית בחזית הגלוסקמא מסמלת את הקשר בין הנפטר לאלהים, כך יש להניח גם קיימת משמעות מיסטית  להופעת 2 סהרים (ירחים) בחלק הרחב האחורי של הגלוסקמא . הופעתם של 2 "סהרים" (ירחים) ולא ירח אחד והעדר ייצוג של השמש והכוכבים שוללים את האפשרות שמקור הצגת הירחים הינו בעבודה זרה כלשהי (של השמש, הירח והכוכבים - אמונה זרה פגנית, לא יהודית). על אף העיטורים הייחודיים המצויים בגלוסקמא זו, אין ספק כי הנטמן בגלוסקמא היה יהודי (השימוש בגלוסקמאות במאה הראשונה היה בכל מקרה ייחודי ליהודים). לירח הייתה משמעות סמלית גדולה בעולם היהודי - בעיקר בשל אופיו ה"מחזורי" ו"התחדשותו".  הסהר (הירח) סימל מחזוריות, התחדשות וגאולה עתידית צפויה, ואת האמונה בתחיית המתים (השיבה לחיים) המיוחלת לנפטר (resurrection), כפי שאירע על פי האמונה הנוצרית לישו (היהודי), שנתפס בקרב בני הקהילה היהודית-נוצרית כמשיח, אשר קם לתחייה מקברו.

בתלמוד הבבלי, מסכת חולין, נאמר שהתחדשותה של הלבנה (הירח) מידי חודש מסמלת את העם היהודי.  כשם שהלבנה מתחדשת ודועכת מדי חודש וחודש, כך גם עובר העם היהודי תקופות שפל וגאות. עוד יצוין כי לוח השנה היהודי הוא לוח שנה ירחי המבוסס על מחזור מופעי הירח וכי "ברכת הלבנה" (ברכת הירח) הייתה שכיחה בקרב היהודים בתקופה הרומית ונאמרה בחציו הראשון של החודש העברי, אל מול פני הלבנה ההולכת וגדלה בתקופה זו של החודש ומברכת את יהוה "שאמר ללבנה להתחדש".

בצידה הצר האחורי הגלוסקמא מעוטרת באמפורה (אגרטל) פתוח, מעין גביע גדול עם 2 ידיות. מוטיב האגרטל מוכר כמוטיב יהודי ממספר גלוסקמאות (זהו אחד החפצים הבודדים שהותרו לעיטור בקרב היהודים, ראה לדוגמא גלוסקמאות 213, 325, 378, 399, 815 בקורפוס רחמני), כמן גם ממטבעות יהודיות ומעיטורים אמנותיים בבתי כנסת החל מהמאה הראשונה לספירה. מוטיב זה עולה בשכיחות על עיטור המנורה. האמפורה אומצה כסמל יהודי מובהק בשלהי ימי הבית השני (במאה הראשונה לספירה) ומשכך היא הופיעה על גבי מטבעות היהודים הן בימי המרד הגדול נגד הרומאים (בסביבות שנת 70 לספירה) והן בימי מרד בר כוכבא (בתחילת המאה השנייה לספירה) - (ראה צילום פרוטה יהודית עם אמפורה מימי המרד הגדול ומטבע עליו עיטור אמפורה מפוארת מימי מרד בר כוכבא). שתי אמפורות מעטרות, למשל, גם את שולחן האבן שעמד בלב בית הכנסת במגדל (לחופי ים כנרת) מהמאה הראשונה לספירה (ראה צילום), והן ניצבות משני צידי מנורת שבעת הקנים. בתקופות מאוחרות יותר, היה האגרטל גם לסמל נוצרי והוא מעטר מספר רצפות פסיפס של כנסיות מהמאות החמישית והשישית לספירה שנמצאו בא"י ובסביבתה, כשממנו משתרכים ענפים, שריגים ואשכולות ענבים. יתכן כי בימי הנצרות הקדומים מוטיב האגרטל הזכיר או סימל למאמינים הנוצרים גם את הכוס שהחזיק ישו בידו בסעודה האחרונה, שכונתה מאוחר יותר "הגביע הקדוש".

הערות:

1. במזרח הקרוב הקדום, בעלי כנף (ציפורים ויונים בעיקר), היו בעלי משמעות סמלית של התגלות האלוהות. כנף/כנפיים ו/או ציפור/יונה סימלו בעת העתיקה את רוח אלהים ("רוח הקודש" בברית החדשה), ולעיתים את האפשרות לתקשר עם אלהים. בשלהי תקופת הבית השני נחשבה היונה סמל לרוח הקודש וכן סימלה את נשמות הקדושים.
2. אחד האזכורים החשובים של הופעת רוח הקודש בברית החדשה מתייחס לאירוע הטבלת ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל - ושם מתוארת "רוח הקודש" כיונה. הקשר בין יוחנן המטביל לרוח/כנפי יונה מופיע מפורשות בכל ארבעת ספרי הבשורה בברית החדשה: בספר יוחנן פרק א' (32)  נאמר על יוחנן המטביל : "הֵעִיד יוֹחָנָן וְאָמַר: "רָאִיתִי אֶת הָרוּחַ יוֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו. אנִי לֹא הִכַּרְתִּיו, אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹלֵחַ אוֹתִי לְהַטְבִּיל בְּמַיִם הוּא אָמַר אֵלַי, 'זֶה שֶׁתִּרְאֶה אֶת הָרוּחַ יוֹרֶדֶת וְנָחָה עָלָיו, הוּא הַמַּטְבִּיל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ".  בספר הבשורה לפי מתי פרק ג' 16 נאמר: "ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר לעלות מן המים והנה נפתחו לו השמים וירא את רוח אלהים יורדת כיונה ונחה עליו". בבשורה על פי מרקוס א' 10 נאמר: ""ויהי אך עלה עלה מן המים וירא את השמים נבקעים והרוח כיונה ירדת עליו". ובספר לוקאס פרק ג' נאמר: "ויהי בהטבל כל העם וגם ישוע נטבל ומתפלל ויפתחו השמים׃ וירד עליו רוח הקדש בדמות גוף כיונה ויהי קול מן השמים ויאמר אתה בני יחידי בך רצתה נפשי". בשל תיאורים אלה, ההמחשה הפופולרית ביותר של רוח הקודש באומנות הנוצרית כבר מהמאה החמישית ואילך היתה בדמות כנף/בעל כנף (יונה).
3. ה"מסגרת המלבנית" בצד הארוך של הגלוסקמא (בתוכה מרחפת ה"כנף" =רוח הקודש) איננה סגורה ומותירה כפי שצויין "פתחים" (מעברים) מכל צד. הפתחים מעל ומתחת ל"כנפיים" הינם רחבים במיוחד ומאפשרים לכנפי השכינה (או המלאך) "לעלות ולרדת", ולא להיות "כלואים" בתוכה. במספר גלוסקמאות יהודיות מופיעות "מסגרות" מלבניות אך הן שונות במובהק מהעיטור בגלוסקמא של זכריה: הן תמיד שלמות וסגורות ובדרך כלל אף כפולות, ובתוכן מופיע תמיד אלמנט אדריכלי של דלת/שערי כניסה, או של מספר עמודים (סכמטיים), או מתוארת חזית מפוארת של קבר (facade) (ראה בצילום של 2 דוגמאות כאלה) - שאינם מופיעים בגלוסקמא זו.
4. האפשרות שהחפץ בצורת "סהר" ("כנפים") מסמל תכשיט או חפץ שסימן את המעמד של העונד אותו, כמו ה"העטרה", ה"נזר" וה"כתר" התנ"כיים נמוכה ביותר, באשר לא מוכרת ולא נמצאה כל מקבילה לחפץ שכזה בישראל או ברחבי העולם הקדום.
5. זאת אחת הגלוסקמאות הבודדות המעוטרות איכותית מכל צידן. להבדיל ממרבית הגלוסקמאות (שנוצרו בבתי מלאכה לייצור גלוסקמאות ונרכשו מהן כשהן מעוטרות), היא יוצרה ועוטרה ספציפית להכיל את עצמות הנפטר הספציפי. הדבר מרמז על כך שהגלוסקמא נועדה לשמר את עצמותיו של דמות מוכרת ומכובדת במיוחד בקרב הקהילה, והוזמנה פרטנית עבור אותה אישיות. עיטורה מכל צידיה מצביע כנראה גם על כך שהיא נועדה לעמוד ככל הנראה במרכז חדר הקבורה, ולא בצמידות לקיר או בתוך כוך, כך שניתן היה לצפות בכל דפנותיה, כך שהיא שימשה במובן מסויים גם כ"מצבה" לנקבר. אפשר שהיא הוזמנה אפוא על ידי הכת/הקהילה היהודית-נוצרית שהייתה בירושלים ובסביבתה הקרובה במאה הראשונה לספירה.