הגלוסקמא של זכריה

גלוסקמת זכריאס  = Ζαχαρίας  (זכריה)

גלוסקמת זכריה היא אחד הממצאים הארכאולוגיים יוצאי הדופן משלהי תקופת הבית השני. בדומה למגילות הגנוזות, היא פותחת חלון נדיר אל עולמה הרוחני, האמנותי והכוהני של היהדות ערב המאה הראשונה לספירה - הדור שעמד על סף המעבר שבין תקופת המקדש ובין ראשית הופעתה של האמונה היהודית־נוצרית הקדומה.

על גבי הגלוסקמא נחרתה כתובת ביוונית Ζαχαρίας (זכריאס = זכריה), בדיוק מרשים, והיא מעוטרת בכל ארבעת צדדיה במכלול נדיר של מוטיבים אדריכליים וסמליים הקשורים במישרין לבית המקדש שבירושלים.

מבין אלפי הגלוסקמאות היהודיות הידועות מאותה תקופה, אין אף אחת המציגה שילוב דומה של מורכבות, רמזים סמליים ואיכות אמנותית.  העיטורים לא נועדו לקישוט בלבד, אלא הם מהווים תוכנית איקונוגרפית מכוונת, כאשר מכלול המוטיבים - חזית אדריכלית המאופיינת בשני עמודים עצמאיים, צורה חצי-עגולה מרחפת בתוך מבנה מונומנטלי, אמפורה, שני סהרונים ודגם מינדאר גיאומטרי, מבטאים ביחד מוטיבים של כהונה, הגנה אלוהית והתחדשות.

צורת הכתובת Ζαχαρίας, שנכתבה ביוונית בלבד והאיקונוגרפיה הכהנית מתלכדות כדי לזהות את הנפטר ככהן בכיר בבית המקדש בשם זכריה.

נוכח נדירותו הרבה של השם במאגר הכתובות הידוע, מכלול העיטורים והסמלים המעידים על זיקה ישירה לעבודת המקדש ולמעמד כהני,  מצביע באופן משכנע ביותר בזיהוי הנפטר עם זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, אשר חזונו מתואר בבשורת לוקס.
זאת ועוד: איות שמו של זכריה הכהן כפי שהוא מופיע בברית החדשה (שהינו נדיר) זהה במדויק לאיות היווני של שם הנפטר שעל גבי הגלוסקמא..

 

אמנם בארכיאולוגיה אין אפשרות להגיע לוודאות מוחלטת, אך הצירוף של הנתונים הלשוניים, האמנותיים וההקשריים מציב את הזיהוי של הגלוסקמא כגלוסקמתו של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, ברמה הקרובה לוודאות היסטורית – הרחק מעבר להשערה בלבד.
הפרשנות הזו איננה נשענת על צירוף מקרים יחיד, אלא על משקלן המצטבר של הראיות הלשוניות, האמנותיות וההקשריות, והיא מהווה אחת ההשתקפויות הארכיאולוגיות הברורות ביותר של דמות מן הברית החדשה שהתגלתה עד היום.

הגלוסקמא נרכשה לפני כמה עשורים מן הסוחר המורשה כמאל אימאם שבמזרח ירושלים, והיא כיום חלק מאחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים בעולם של גלוסקמאות יהודיות.
היא הוצגה בשתי תערוכות בינלאומיות בארצות הברית (בשנים 2024 ו־2025) ברישיון רשות העתיקות, עובדה המחזקת את מעמדה כפריט מוכר ובדוק מבחינה מדעית.

שלא כרוב הגלוסקמאות, ששימשו אך ורק כקופסאות עצמות, נראה כי גלוסקמת זכריה נועדה לשמש גם כמונומנט הנצחה לכבוד דמות כהנית רמת־מעמד ומכובדת, שגדולתה הצדיקה טיפול יוצא דופן.

ההחלטה החריגה לעטר את ארבעת צדדיה מעידה כי נועדה להישאר גלויה לעין –  חפץ זיכרון מפואר המעלה על נס את חייו, מעמדו ואמונתו של האיש שנשא את שמה.

 

עיטור בכל ארבעת צדדי הגלוסקמא

רוב רובן של הגלוסקמאות מתקופת הבית השני היו בלתי מעוטרות לחלוטין. מרבית הגלוסקמאות שכן עוטרו, נרכשו מבתי מלאכה לאבן שהן כבר מעוטרות, והן הכילו על פי רוב עיטור פשוט של שתי רוזטות, רק בצדן הרחב הקדמי, או דגמים גיאומטריים פשוטים. במקצת המקרים נחרתו רוזטות גם בשני הצדדים הצרים. עם זאת, עיטור בגב הגלוסקמא (הצד הרחב השני) היה נדיר ביותר, שכן הגלוסקמאות הונחו בדרך כלל בתוך כוכי קבורה, או בצמוד לקירות מערות קבורה חצובות, כך שהצד האחורי של גלוסקמא לא נראה עוד לאחר שהגלוסקמא הונחה בקבר, ולפיכך לא היה היגיון לעטר אותה בצידה האחורי.

לעומת זאת, גלוסקמת זכריאס (Ζαχαρίας) ייחודית בכך שהיא מעוטרת בעושר ובקפדנות בכל ארבעת צדדיה, וכל דופן במוטיב שונה. עיטור בארבעה צדדים מוכר רק ממתי מעט של גלוסקמאות. ההשקעה האמנותית החריגה והמכוונת הזו מלמדת שהגלוסקמא נועדה להיראות ממספר כיוונים - מאפיין שעשוי להעיד על מיקומה של הגלוסקמא שלא בתוך כוך קבורה, ועל כוונה להנצחתו ושמירת זיכרו של אדם בעל מעמד ציבורי או דתי יוצא דופן.

.

 

אמנות וטכניקה

העיטורים על הגלוסקמא בוצעו בדיוק ובסימטריה יוצאי דופן בידי אומן מיומן. שלא כמו ברוב הגלוסקמאות, שבהן הדגמים נחרתו עמוק באבן או בוצעו בתבליט, כאן נחרטו הדגמים בקווים רדודים באמצעות סרגל ומחוגה, ולאחר מכן מולאו בפיגמנט חום-אדמדם. טכניקה זו נדירה מאוד בגלוסקמאות ירושלמיות ויוצרת ניגוד חד עם צבע האבן הבהיר. טכניקה זו הבטיחה נראות ממושכת של העיטורים – עד ימינו אלה. ייצורה דרש תכנון קפדני והוצאה כספית גבוהה מן הרגיל.

מוצא

אין מחלוקת מדעית על היותה של הגלוסקמא ועיטוריה קדומה ומקורית. משמעותה הארכאולוגית וההיסטורית מבוססת היטב על בסיס מאפייניה הפיזיים (פני השטח ופטינה שנוצרה על גבי הגלוסקמא ובעיטוריה), וכן על בסיס האנלוגיות הסגנוניות של עיטוריה. היא נרכשה לפני כמה עשורים מן הסוחר המורשה לעתיקות ממזרח-ירושלים כמאל אימאם, שנודע כאחד הסוחרים האמינים בירושלים. היא הוצגה בשתי תערוכות בינלאומיות בארצות הברית בשנים 2024 ו-2025 (באישור רשות העתיקות).

כמעט 99% מכל הגלוסקמאות מן המאה הראשונה שהתגלו בארץ ישראל נמצאו בירושלים ובסביבתה הקרובה (עד חמישה קילומטר מהעיר, וכן ביריחו ממזרח). לכן סביר לקבל את הדיווח המקורי של הסוחר שרכש אותה לראשונה, שלפיו מקורה במזרח ירושלים, או סמוך לה.

רק מעטות מאד מן הגלוסקמאות שנתגלו במערות קבורה שנחפרו בחפירות ארכיאולוגיות מתועדות, הניבו מידע או רמז על מקצועו או זהותו של הנפטר, או מידע משלים לגבי הנפטר ומשפחתו, בנוסף לשמות הנקברים. שמות הנפטרים נחרתו על פני הגלוסקמאות עצמן, ולא על קירות מערת הקבורה. למעשה, בחפירות המתועדות של מערות קבורה מהמאה הראשונה, כמעט ולא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים משמעותיים, בנוסף לגלוסקמאות עצמן. מרבית הכלים שהתגלו במערות הקבורה הינם כלים פשוטים מחרס ומזכוכית (בעיקר סירי בישול, פכיות ובקבוקים), מסמרים, סיכות לבוש או תכריך, נרות ועגילים פשוטים, ואלו אינם מספקים מידע משלים על זהות הנקברים או משפחתם. במובן זה גלוסקמת זכריה מעניקה יותר מן הרגיל: היא אינה רק מתעדת את שם הנפטר (באיות ייחודי), אלא מצרפת אליו תכנית עיטורים עשירה ויוצאת דופן, עשירה בסמלים הקשורים קרוב לוודאי לנפטר.

הכתובת והתכנית האיקונוגרפית (העיטורים והסמלים) עצמם מספקים את הראיה המכרעת לזהות הנפטר. על כן, בשונה מייחוסים שנויים במחלוקת של מספר גלוסקמאות (כגון גלוסקמת "קופא" שיוחסה לקייפאס הכהן, או הגלוסקמא ממערת אבא שיוחסה על ידי אחדים למתתיה אנטיגונוס, אחרון מלכי החשמונאים), כאן הראיות לזהות הנפטר נובעות מן החפץ עצמו שעיטוריו "מספרים סיפור", ולכן היעדר הקשר למערה זו או אחרת אינו מחליש את הפרשנות ההיסטורית ביחס אליה.

בפועל, אחדים מן הגילויים הארכיאולוגים החשובים ביותר בתולדות ארץ ישראל הקדומה חסרים גם הם מוצא ארכאולוגי מבוקר. מצבת מישע (כיום בלובר), כתובת הקבר של עוזיהו מלך יהודה (מוצגת במוזיאון ישראל), מגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה - כולם נמצאו מחוץ לחפירה מבוקרת, ואפילו כתובת פרעה שושנק שנמצאה על פני השטח במגידו או כתובת תל דן המזכירה את "בית דוד" (מוצגת במוזיאון ישראל) שנמצאה בשימוש משני מאוחר, התגלו ללא הקשר סטרטיגרפי למועד הכנתם. חרף האמור, חשיבותם המדעית לא פחתה בשל כך. כך גם בגלוסקמת זכריה: משמעותה המכרעת מצויה בכתובת עצמה ובתכנית האיקונוגרפית הייחודית שעליה, ולא בנסיבות המדויקות של גילויה.

כלים מדעיים מודרניים וניתוח (אנליזה) לפטינה שמתפתחת על גבי אבנים ובחריצי אבנים, בעיקר על ידי בקטריות, יכולים לקבוע כיום באופן מהימן אם כתובת או עיטור נחרתו בעת העתיקה או בעשורים האחרונים. פטינה ביוגנית, הנוצרת בפעילות ביולוגית איטית ומתמשכת על פני האבן ובחריציה, מאפשרת לזהות בצורה מהימנה אם חריטות על גבי אבנים (למשל עיטורים או כתובת) נוצרו לפני מאות שנים או בדורות האחרונים. תיארוך מדעי של חפצים שהתגלו בחפירות מתועדות, נדרש במיוחד כשמדובר באוצרות שהוטמנו בקרקע או בקיר מבנה במתכוון בעת העתיקה, או שנעשה בהם שימוש מאוחר יותר (למשל בבנייה משנית). משום כך, בדיקות מדעיות חשובות הן לממצאים שנחשפו בחפירות והן לאלו שהגיעו דרך שוק העתיקות.

 

התכנית האיקונוגרפית

מתוך כ-3,000 גלוסקמאות שתועדו אי פעם (שרובן המכריע פשוטות או מעוטרות ברוזטות בלבד), רק מיעוט קטן נושא עיטורים בהם מוטיבים הקשורים למבנים, כגון "נפש" (מבנה-מצבה), חזיתות בנינים, קברים ועמודים, או מוטיבים של צמחיה ועצים, או מוטיב של אמפורות (קנקנים).

בחינת קורפוס כל הגלוסקמאות שהתגלו עד היום מצביעה על כך שאין גלוסקמא מתועדת אחרת המשלבת טווח נרחב כזה של מוטיבים כפי שאנו מוצאים בגלוסקמת זכריאס.

שילוב של כמה מוטיבים נדירים בכל ארבעת צדדי הגלוסקמא - מלמד שלא מדובר היה בהזמנה שגרתית או ברכישה של גלוסקמא "מן המוכן", אלא ביצירה ייחודית שנועדה גם להנציח אדם בעל חשיבות דתית או קהילתית יוצאת דופן.

מרבית המוטיבים על גבי הגלוסקמא אינם מוכרים מגלוסקמאות אחרות. חלק נכבד מהם עשוי לרמוז על זיקתו של הנפטר לעבודת הקודש (כלומר, להיות הנפטר כהן).

ראוי לציין כי חוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למשמעותם של העיטורים השונים שעל גבי גלוסקמאות. יש הסוברים כי אף אחד מן העיטורים שעל גבי גלוסקמאות, וכן אלו שנמצאו על גבי שולחן אבן שהתגלה בבית הכנסת במגדל שנבנה במאה הראשונה, מייצגים את בית המקדש (חכלילי, רחמני) או שיש להם משמעות סימלית אחרת. אחרים תומכים בתפיסה שלפיה לפחות חלק מן העיטורים נושאים ערך סמלי (גודינף, פיגראס, אביעם 2013, ובוקאם 2015). הם מציעים משמעויות סמליות רחבות היקף, שלפיהן חלק מן המוטיבים על גבי גלוסקמאות עשויים לייצג תקווה לחיי עולם ומשקפים אמונות אחרית הימים וכן מושגים מיסטיים.

יתכן כי השילוב החריג של המוטיבים בגלוסקמא של זכריאס - הממזג יסודות קדושים של המסורת היהודית עם סמלים רחבים של רוח אלוהית והתחדשות - משקף רעיונות שזרמו בקרב חוגים יהודיים מסוימים במאה הראשונה, שקצות אמונתם חרגו מן הזרם המרכזי (על אלו נמנו למשל בני הקהילה היהודית-נוצרית המוקדמת).

 

צורה מרחפת בתוך מסגרת מלבנית

המסגרת המלבנית

על גבי כמה גלוסקמאות שהתגלו בירושלים מופיעה מסגרת מלבנית מחורצת, סגורה מארבעת צדדיה, ולעיתים נראים בתוכה שני עמודים. חוקרים אחדים פירשו עיטורים אלה כייצוגים סכמטיים של חזית או צד של מבנה מונומנטלי, ואילו י״ל רחמני הציע לזהותם כחזיתות של מערות קבורה חצובות.

עם זאת, על גלוסקמת זכריה מופיעה וריאציה ייחודית של עיטור זה: על הדופן הרחבה של הגלוסקמא נראית מסגרת מלבנית מחורצת, אך כאן נוספו בה פתחים בכיוונים שונים. במרכז המסגרת נראית צורה מרחפת מרשימה, שאינה מופיעה באף גלוסקמא אחרת הידועה לנו.
מאפיינים יוצאי דופן אלה מצביעים על כך שאין מדובר בהדמיה סכמטית של מערת קבורה סגורה, אלא בייצוג סכמטי של מבנה מונומנטלי בעל פתחים.

מעצב העיטור הוסיף גם קווי פרספקטיבה אלכסוניים לתרשים המלבני הסכמטי של המבנה, כדי ליצור תחושת עומק. במילים אחרות, העיטור יוצר רושם של מבנה תלת־ממדי, שחזיתו תחומה בשני עמודים גבוהים ועצמאיים שאינם מחוברים לבניין עצמו (עמודים אלה חקוקים על גבי הדופן הצרה של הגלוסקמא).

בקטלוג Jewish Ossuaries של רחמני (1994) מתועדות כ־900 גלוסקמאות, שמתוכן 23 (כ־2.5%) נושאות מסגרות מחורצות – וכולן סגורות (ללא פתחים).
גלוסקמת זכריה היא אפוא היחידה שבה המסגרת מציגה פתחים בגג, בקירות ובבסיס –  תכונה שאין לה אח ורע בגלוסקמאות אחרות.

 

 

ה“צורה המרחפת”

הצורה המרחפת במרכז המבנה נראית כמייצגת יסוד רוחני ולא חומרי.
הנתונים הסגנוניים והאיקונוגרפיים מצביעים בבירור על כך שמדובר בדימוי סמלי של כנף - “כנף השכינה" (הנוכחות האלוהית), המשמשת ייצוג חזותי של הגנה אלוהית.
מאחר שהאמנות היהודית של ימי הבית השני נמנעה מתיאור האל בדמות אנושית, היה צורך בביטוי מופשט יותר לנוכחותו - והכנף סיפקה לכך פתרון מושלם:  סמל של הגנה, השראה וקרבה אל האלוהות.

באמנות ובתיאולוגיה של התקופה שימשה הכנף כמטפורה רוחנית לתיווך שמימי ולהגנה אלוהית, והדימוי נקשר לדמותם של משרתי המרום המכונפים. בספרות האפוקליפטית, כגון ספר חנוך א ודניאל, מתוארות ישויות שמימיות מכונפות, לאו דווקא “מלאכים” במובן המאוחר, אלא כוחות מתווכים בין האל ובין העולם.

שורשי הדימוי נעוצים כבר במקרא, שבו מתוארת הגנת האל במונחי כנפיים:
“יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׂכָרֵךְ תְּמִים וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, 12); וכן “בְּצֵל כְּנָפֶיךָ" (תהלים יז, 8; לו, 8; נז, 2; סא, 5; צא, 4).
באופן הבולט ביותר, הכרובים שעל ארון הברית (בבית המקדש הראשון) פרשו את כנפיהם כלפי מעלה וסיככו על הכפורת  (שמות כה, 20; לז, 9) - מקום שהובן במסורת כמשכן השכינה עצמה.

הדימוי נמשך גם אל תוך הנצרות הקדומה, שבה הרוח האלוהית הוצגה כיונה –  ציפור מכונפת המסמלת את רוח הקודש: “וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ובאה עליו" (מתי ג, 16; והשוו מרקוס א, 10; לוקס ג, 22; יוחנן א, 32).
לפיכך, מוטיב הכנף - או הציפור המכונפת - יוצר רצף סמלי ברור בין היהדות של ימי הבית השני לנצרות המוקדמת: שתיהן ראו בו ייצוג מוחשי של נוכחות אלוהית והגנה שמימית.

פרשנויות אחרות שהוצעו לצורה – כגון כתר, תכשיט, תליון לונולה או אלמנט דקורטיבי -אינן מתיישבות עם האיקונוגרפיה היהודית הידועה, וגם אינן מוצאות מקבילות באמנות ההלניסטית־הרומית.
לעומת זאת,  הסמליות של הכנף כסימן לנוכחות שמימית, להגנה ולכוח אלוהי - הייתה מוכרת ומובנת היטב בקרב הציבור היהודי של ימי הבית השני, שחי בסביבה תרבותית הלניסטית־רומית רוויה בדימויי כנפיים.
אף שהאמנות היהודית נמנעה מתיאורים כאלה, משמעותה הסמלית של הכנף הייתה מושרשת היטב בתודעה הדתית והאמונית של התקופה - והיא באה כאן לידי ביטוי נדיר ועצמאי.

לפיכך, נראה בבירור כי האמן ביקש להעניק לנפטר סימן ייחודי של הגנה אלוהית:  כנף השכינה הפורשת עליו חסות במחסה אלוהי.

 

מסורת מוטיב ה“כנף” ביהודה ובעולם ההלניסטי־הרומי

מוטיב הכנף האלוהית שעל גלוסקמת זכריה משתייך למסורת סמלית ארוכה ומתפתחת, השורשית בדימויים הדתיים של יהודה הקדומה.
כבר בסוף המאה השמינית לפנה״ס ביטאה האיקונוגרפיה המלכותית והמקדשית בירושלים הגנה ולגיטימציה אלוהית באמצעות סמלים מכונפים.  מאות חותמות יד מסוג LMLK  (“שייך למלך”), מתקופת המלך חזקיהו (715–686 לפנה״ס), שהתגלו בירושלים, בלכיש ובאתרים יהודאיים נוספים, נושאות את דמותו של עיגול שמש מכונף –  מוטיב שמקורו באמנות המצרית והאשורית, אך ביהודה ניתנה לו משמעות חדשה כסמל לסמכות אלוהית ולהגנת יהוה על הממלכה.

דימוי דומה מופיע גם על חותמות המלך חזקיהו (bullae) שהתגלו בירושלים ובחרבת קילה (קִעִילָה המקראית). לצד הכתובת המזוהה את המלך, מופיע דיסק שמש מכונף, ולעיתים מלווה אותו סמל החיים המצרי - האנח (ankh) . השילוב בין כתובת מלכותית יהודאית לבין סמלים של כנפיים ושל חיים נצחיים יצר מסר רב־עוצמה: המלך מולך תחת חסות אלוהית.

יחד, ממצאים אלה מעידים כי “שפת הכנפיים” באמנות הירושלמית סימלה לאורך מאות שנים הגנה אלוהית, חיי נצח וסמכות מקודשת. הופעתה המחודשת על גלוסקמת זכריה, מאות שנים לאחר מכן, משקפת את המשך קיומה של שפה סמלית עתיקה זו –  שעברה מממלכת המלך והמקדש אל תחום האמונה האישית וההנצחה הפרטית.

מסורת יהודאית זו מצאה הד ברור בתרבות החזותית ההלניסטית־הרומית של המאה הראשונה לספירה, שהשפיעה על האומנות היהודית, שבה כנפיים סימלו באופן אוניברסלי נוכחות אלוהית, שליחות שמימית או כוח מגן.  באותה סביבה תרבותית, דמויות מכונפות גילמו ניצחון (ניקה), שליחות אלוהית (הרמס), או רוחות מגינות, והן הופיעו לעיתים קרובות על מטבעות, תבליטים מונומנטליים וארונות קבורה רומיים.

הכנף החקוקה על גלוסקמת זכריה משמשת אפוא גשר בין עולמות סמליים שונים:  בין תפיסת המחסה האלוהי של ממלכת יהודה הקדומה,  לבין האיפוק התיאולוגי של תקופת הבית השני, ובין השפה החזותית הים־תיכונית הרחבה, שבה הכנף ביטאה נשגבות והגנה אלוהית.
זהו ביטוי נדיר למיזוג בין מסורת מונותאיסטית נזהרת לבין דימוי אוניברסלי רב־עוצמה – תמונה אחת המעבירה בפשטות אלגנטית את רעיון השגחת האל ומתן חסות האל על המת.

 

שני עמודים גבוהים בעלי כותרות יוניות

בצד הצר של הגלוסקמא מתוארים שני עמודים גבוהים, כל אחד מורכב ממספר חוליות. לכל אחד מהעמודים בסיס וכותרת יונית. העמודים אינם מהווים חלק מקיר או ממבנה ועמידתם החופשית מזכירה את תיאור שני העמודים העצמאיים שעמדו בפתח בית המקדש הראשון, יכין ובעז - מסורת ייחודית למקדש בירושלים.

ראוי לציון שבארכיטקטורה יוונית, הלניסטית ולימים רומית, מקדשים הוגדרו תמיד בשורת עמודים - ארבעה, שישה, שמונה או יותר - אך לא בזוג בודד של עמודים חופשיים. באמנות ההלניסטית-הרומית מופיעים לעיתים עמודים כחלק מקיר, ואין זה המקרה שלפנינו. תיאור זוג העמודים החופשיים, שאינם מחוברים לקיר, משקף את המסורת היהודית המקראית שלפיה בחזית בית המקדש בירושלים ניצבו שני עמודים – ונראה שמעצב הגלוסקמא התכוון בהצגת שני העמודים העצמאיים, מתחת לשמו של הנפטר, לרמוז שהמבנה הסכמטי המתואר על גבי הגלוסקמא בדופן הארוכה הוא בית המקדש בירושלים – וכי לנפטר היה קשר מהותי לבניין, דהיינו: הוא שירת בקודש ככהן.

אחד המאפיינים הבולטים בעיטורי הגלוסקמא הוא שהעמודים מורכבים ממספר חוליות. עמודים מקטעיים כאלה אופייניים לאדריכלות המונומנטלית ההרודיאנית בקיסריה, במצדה ובהרודיון - אתרי בנייה מרכזיים של המלך הורדוס, אשר שיקם ובנה מחדש גם את בית המקדש בירושלים.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו מדרום להר הבית (מזר, רייך) התגלו שרידי כמה עמודי חוליות שנפלו – או הופלו במכוון – מקומפלקס הבנייה  (סטיו)  שבנה המלך הורדוס כחלק ממכלול הר הבית, מדרום לבית המקדש עצמו (ראה צילום של עמוד כזה מן החפירות בדרום הר הבית).

כלומר, עמודים מסוג זה אפיינו אכן את קומפלקס בית המקדש.  ואולם נראה כי שני העמודים המעטרים את הגלוסקמא של זכריאס מתייחסים לשני עמודים עצמאיים שעמדו, ככל הנראה, בחזית בית המקדש, או שהם עוטרו כסמל וזיכרון לצמד העמודים העצמאי שעמדו בחזית בית המקדש הראשון – כמסמלים את בית המקדש בכללותו.

תיאורם של עמודים המורכבים ממספר חוליות אינו מקרי; הוא מעיד בבירור שאין מדובר בעמודים חצובים בפתח מערת קבורה, כדוגמת העמודים החצובים בחזית מערות קבורה מונומנטליות בירושלים או בפטרה.

 

רוזטות (ורדות)

בין שני העמודים מתוארת רוזטה בעלת שישה עלי כותרת – הסמל הנפוץ ביותר בגלוסקמאות יהודיות. סמל זה מוכר גם משולחן האבן שהתגלה בבית הכנסת במגדל מהמאה הראשונה לספירה, שבו מופיעה רוזטה דומה בת שישה עלים, וכן ממספר ניכר של שברי אבן אדריכליים שהתגלו בחפירות דרום הר הבית, שחלקם נושאים רוזטות בעלות מספר עלים גדול יותר.

 

אמפורה

בצד הצר האחורי של הגלוסקמא מופיעה אמפורה גדולה. עיטורי כדים ואמפורות ידועים מגלוסקמאות יהודיות וממטבעות יהודיים מתקופת החשמונאים ועד חורבן המקדש (70 לספירה). האמפורה עשויה לסמל כלי שמן זך ששימש להדלקת המנורה. ככלי לשמן זך, האמפורה יכולה לשמש גם מטפורה לטהרה. בספרות חז"ל נחשב השמן לחומר מקודש. האמפורה מייצגת המחשה של עבודת המקדש בכללה, ומחזקת את הזיקה אל המקדש.

שולחן האבן המעוטר שנתגלה בבית הכנסת מן המאה הראשונה במגדל, שעליו מתוארת מנורה ולצידה שתי אמפורות (ראה צילום), מלמד כי כבר במאה הראשונה נכנס מוטיב האמפורה לשפת הסמלים היהודית - בהקשר דתי-מקדשי מובהק. הדבר תומך במסקנה שהאמפורה פעלה בתוך שפת סמלים יהודית-מקדשית ייחודית, ולא כקישוט הלניסטי כללי.

הופעתה כאן, על גלוסקמא מעוטרת במיוחד, מחזקת את הקישור אל המקדש.

 

על דימיון בין עיטורי הגלוסקמא לשולחן בית הכנסת ממגדל

ראוי לציין כי כמה מן העיטורים והמוטיבים בגלוסקמת זכריאס דומים לאלו שבחזית שולחן האבן שהתגלה בחפירות בית הכנסת במגדל שעל חוף הכנרת, שפעל במאה הראשונה לספירה. על חזית שולחן האבן, שעליו כנראה הונחה המגילה לקריאה בציבור, מופיעים מנורת שבעת הקנים של המקדש (מוטיב שאינו מופיע בגלוסקמת זכריאס, ואינו מופיע על גבי אף גלוסקמא), כשלצידי המנורה שני עמודים ושתי אמפורות, שסביר כי סימלו גם הם את המקדש. חלקו העליון של שולחן האבן מעוטר ברוזטה בת שישה עלי כותרת, הדומה לזו שבחזית גלוסקמת זכריאס.

נראה כי אחדים מן המוטיבים, הן בגלוסקמת זכריאס והן בשולחן מגדל, משלבים יסודות מסורתיים של אמנות יהודית במאה הראשונה, עם תוספות המושפעות מן האמנות ההלניסטית-הרומית ואולי אף הנבטית. ואולם חשוב להדגיש כי לא בגלוסקמת זכריאס, לא בגלוסקמאות אחרות ולא בשולחן מגדל מופיעות דמויות אדם. הסגנון האמנותי של הגלוסקמא משקף אלמנטים אדריכליים יהודים האופייניים לתקופה, הדומים לאלו שהתגלו בארמונות הורדוס, בשרידי המבנים שנחשפו בחפירות הר הבית בירושלים, ובאמנות מערות הקבורה והגלוסקמאות של התקופה.

 

מינדר גיאומטרי

הצד הרחב האחר של הגלוסקמא מציג דגם מינדר רציף, המזכיר מוטיבים המוכרים מאבני מקדש הרודיאניות שנחשפו בחפירות הר הבית (ראה תמונות). לדגם המינדר הגיאומטרי החרוט בגב הגלוסקמא אין מקבילות ידועות בשום פריט אדריכלי או שבר אדריכלי שנמצא בארץ ישראל, למעט שרידים הנושאים עיטור זה שנתגלו בהר הבית בירושלים, בסמיכות לקומפלקס בית המקדש עצמו. המינדר הגיאומטרי מהווה אפוא הד ברור לאלמנט גיאומטרי מרכזי שעיטר את תקרות ואולי גם קירות המבנים סביב בית המקדש, ואלי גם את בית המקדש עצמו.

מקורו של מוטיב המינדר הרציף ביוון. לימים אומץ מוטיב זה בארכיטקטורה של מקדשים רומיים מונומנטליים (למשל במקדש יופיטר בבעלבק מן המאה הראשונה לפנה"ס המאוחרת, ובמזבח המקדש לאלה הרומית פקס, ארה פקיס, שהוקם לציון שובו של אוגוסטוס ממסעותיו בגאליה ובספרד ב-13 לפנה"ס).

 

שני סהרונים (ירחים) – סמל ההתחדשות והתחייה ביהדות של ימי הבית השני

מוטיב ייחודי בגלוסקמא זו הוא עיטורם של שני סהרונים (ירחים) על גבּה הרחב  של הגלוסקמא. הלבנה תפסה מקום סמלי מרכזי בתפיסה הדתית של יהדות ימי הבית השני, ובייחוד במחשבה הכוהנית. כפי שנאמר בבן סירא:
"הירח קובע את זמני הקודש, מאור בעת קבוע, ומורה את מועדי הזמן; החדשה כשמה מתחדשת" (מ"ג 6–8) - ביטוי ברור לכך שהלבנה שימשה אמצעי מדידה לקביעת מועדי הקודש והחגים שנמסרו בידי הכוהנים.

גם ספר חנוך א׳ (פרקים ע״ב–פ״ב, "ספר המאורות") מתאר בפירוט את מהלך הלבנה ואת סדר מחזוריה:
"היא הולכת וגדלה במשך ארבעה עשר חלקים עד שמאירה במלואה, ואחר כך מתמעטת בארבעה עשר חלקים אחרים עד היעלמה."
תיאור זה מבטא הבנה תיאולוגית שלפיה מחזור הלבנה: התחדשותה, התמלאותה והיעלמותה –משמר את קדושת הבריאה ואת הסדר הכוהני ביקום.

במגילות קומראן, בתפילה הידועה בשם דברי המאורות (4Q504–506),  נאמרת תפילת תודה על "המאורות אשר קבעת לעתים ולמועדים", ביטוי מובהק לתפיסה שלפיה השליטה במחזורי הירח ובמחזורי הזמן שייכת לסדר הכוהני ולשירות הקודש.

המחשבה היהודית של אותה תקופה משקפת הזדהות עמוקה עם מחזור הלבנה: כשם שהלבנה דועכת ונעלמת אך שבה ומתחדשת, כך גם הנפש איננה נכחדת אלא עתידה לקום לתחייה. רעיון זה מצא ביטוי טקסי מאוחר יותר בברכת הלבנה ("קידוש הלבנה") הנאמרת אחת לחודש על ידי כל יהודי - לרוב בציבור ותחת כיפת השמיים - עם הופעת הלבנה החדשה. הברכה מבטאת אמונה במחזוריות הזמן, בהתחדשות הרוחנית ובאמונה שעם ישראל עצמו עתיד להתחדש ולשוב לאורו.

בעוד שבתרבויות נבטיות ואלוהיות-סוריות נחשב הירח לאל שמים, הרי שבאמונה היהודית הוא שימש סמל מחזורי של בריאה, התחדשות וגאולה - ולא ישות אלוהית עצמאית. שני הסהרונים גם יחד עשויים לסמל את המעבר שבין חושך לאור, בין העולם הזה לעולם הבא, או את היחס שבין טומאה לטהרה – דואליות המהדהדת את עולמה הפולחני של הכהונה, העוסקת בהבחנה בין קודש לחול ובשמירה על גבולות הזמן המקודש.

על רקע זה, הופעתם של שני סמלי לבנה על גבי גלוסקמא יהודית אינה מקרית. עצם נוכחותם של שני ירחים (ולא אחד) מרמזת למתבונן כי אין מדובר בתיאור של אל שמים זר, אלא בביטוי לאמונה היהודית במחזוריות, בהתחדשות ובתחייה, שעמדו בלב המחשבה הדתית של התקופה.

אם אכן הנפטר היה כהן, כפי שניתן להסיק ממוטיבים נוספים ושילובם, הרי שמוטיב הלבנה מקבל משמעות עמוקה אף יותר: הכוהנים היו מופקדים על קידוש החודש ועל קביעת לוח השנה, שנערך על פי מחזורי הלבנה (ראה יוספוס, קדמוניות היהודים III, 237–243;  פילון, De Specialibus Legibus II, 41–43).  ). הם נחשבו לשומרי הסדר האלוהי בעולם – האחראים על שמירת הקצב שבין זמן, טהרה ואור. משום כך, סמל הלבנה שעל גלוסקמתו של כהן עשוי לרמוז הן על תפקידו הפולחני של הנפטר (כהן), והן על אמונתו העמוקה בהתחדשות הנפש ובתחייה העתידה לבוא.

 

סינתזה של המוטיבים
כל מוטיב בפני עצמו עשוי, כאשר נבחן לבדו, להיראות “כללי” או פתוח לפרשנויות שונות. ואולם משמעותם האמיתית מתבררת רק כאשר הם נבחנים כמכלול, בתוך התוכנית האיקונוגרפית שהם יוצרים יחד.
הצורה החצי־עגולה (ה“כנף”) המרחפת בתוך מבנה מונומנטלי בעל פתחים – חסרת מקבילות באמנות היוונית, ההלניסטית או הרומית. שני העמודים הגבוהים, הניצבים בחזית הבניין ואינם מחוברים אליו, מייצגים טיפוס חריג לחלוטין באדריכלות הגרקו־רומית, שבה מקדשים אופיינו בשדרת עמודים מחוברים לקירות הבניין. דגם המינדר המופיע על גבי הגלוסקמא מוכר כמאפיין של בית המקדש ומבני הקומפלקס שסביבו, שהקים המלך הורדוס – ולא של מבנים אחרים בארץ ישראל. האמפורה מייצגת ביהדות כלי פולחני המזוהה עם עבודת הקודש במקדש, וסמל הלבנה עשוי לרמוז כי הנפטר היה כהן המופקד על קידוש החודש (שנקבע לפי מחזור הירח).
ההסתברות שמכלול עשיר וספציפי זה נוצר באקראי נמוכה ביותר. הצירוף המורכב של המוטיבים מוביל למסקנה כי העיטורים נועדו לאזכר את בית המקדש בירושלים, את זיקת הנפטר אליו - ככהן - ואת חסותה של “כנף השכינה” הפרושה עליו.

 

השם Ζαχαρίας (זכריאס) ביוונית

על גבי הגלוסקמא נחרט שם הנפטר ביוונית באופן מוקפד: Ζαχαρίας (זכריאס). הוא נחרט בידי אמן מקצועי, ככל הנראה בסדנה בה יוצרה הגלוסקמא, ולא בחיפזון בחשכה במערת קבורה, באופן בו נרשמו מרבית הכתובות על גבי גלוסקמאות. רק בכ־2% מן הגלוסקמאות בעלות כתובות, נחרטה הכתובת מראש מחוץ למערת הקבורה, ובצורה כה מתוכננת. הכתובת כוללת את שמו הפרטי בלבד של הנפטר: זכריאס, ללא שם האב, דבר המרמז על כך שהנפטר היה דמות מוכרת ומכובדת בקהילה, ודי היה באיזכור שמו הפרטי בלבד – כדי להבין במי מדובר.

מבין כ־650 גלוסקמאות בעלות כתובות שפורסמו עד כה, מופיע השם זכריה (בעברית או ביוונית) רק בארבע מהן: פעמיים בעברית ופעמיים ביוונית. (ΖΑΧΑΡΙΟΥ)  נתון זה מעיד כי השם זכריה (בעברית או ביוונית) היה שם נדיר - סטטיסטית פחות מאחד מכל מאתיים גברים.

האיות המדויק Ζαχαρίας (Zacharias) מופיע פעם אחת בלבד בכל קורפוס הגלוסקמאות כולו – וזאת על גבי גלוסקמא זו - והוא תואם בדיוק את הצורה שבה נכתב שמו של זכריה הכוהן בספרי הבשורה בברית החדשה.

ראוי לציון כי היוונית שימשה שפה רווחת במסחר ובתרבות בירושלים, ובכ־30% מן הגלוסקמאות נכתבו שמות הנפטרים ביוונית.

כוהנים בעלי שמות יווניים נזכרים היטב במקורות (כגון יאסון, מנלאוס, אלקימוס ותיאופילוס), וכן בני שושלות חשמונאיות והרודיאניות.

 

ייחוס הגלוסקמא לכהן

תוכנית העיטורים מציגה מכלול סמלים קוהרנטי, הכוללים מספר סמלים הקשורים לעבודת הקודש של הכהנים בבית המקדש. עיטורים אלה כוללים את שני העמודים החופשיים (שסימלו את הכניסה לבית המקדש), דגם המינדר המזוהה עם דגמי המינדר שעיטרו את תקרות וקירות קומפלקס בית המקדש, והאמפורה ששימשה לנסך ולמילוי שמן המנורה. עיטורים נוספים קשורים לנוכחות והגנה אלוהית (“כנף השכינה” המרחפת בתוך מבנה מונומנטלי סכמטי), ולזהות יהודית עם תקווה לתחייה ולגאולה (שני הסהרונים).

מכלול הסמלים וייחודם אינם מקריים, והם מצביעים על כך שהנפטר היה כוהן בבית המקדש, וכי מדובר בכהן מכובד וידוע, שהיה בעל מעמד מיוחד.

 

זיהוי זכריאס כזכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל

ההערכות הדמוגרפיות מצביעות על כך שאוכלוסיית ירושלים במאה הראשונה לספירה נעה בין 40,000 ל-60,000 נפש. לפי כתבי ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו, התגוררו כ-20,000 כוהנים ברחבי ארץ יהודה - אך אנשי מחקר מעריכים כי המספר בפועל היה נמוך משמעותית מכך. מתוכם רק כ-1,000–1,500 התגוררו בירושלים דרך קבע. במהלך תשעים שנות תקופת השימוש בגלוסקמאות, מספר הכוהנים שנקראו זכריה (בעברית או ביוונית) בעיר היה קטן מאוד. בהסתמך על מספרם הכולל של כוהני ירושלים באותה תקופה, ניתן להניח שמספר הכהנים נושאי השם זכריה לא עלה על בודדים - נדירות בולטת בהשוואה לשמות כוהנים שכיחים יותר כמו אלעזר, יוסף או מתתיה.

השם זכריאס, באיות המופיע על גבי הגלוסקמא, מוכר כאמור ממקור קדום אחד בלבד. כך נרשם שמו של זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, שבישר על בוא המשיח (ישו – לפי האמונה הנוצרית). זכריה הכהן מוזכר בשלושה מבין ספרי הבשורה של הברית החדשה. על זכריה הכהן מסופר כי שירת ככהן בבית המקדש, שם פגש במלאך גבריאל, וזה בישר לו כי אשתו אלישבע תלד בן, שיכין את הדרך לביאת המשיח. יוחנן בנו של זכריה הכהן, שכונה יוחנן המטביל, נחשב למבשר הופעת המשיח, ולפי הברית החדשה – שהוא שהטביל את ישו עצמו.

על פי עדות הברית החדשה, ההתגלות האלוהית (באמצעות המלאך גבריאל) לזכריה אבי יוחנן “נשמעה בכל הרי יהודה” (לוקס א', 65). ציון יוצא דופן זה מחזק את הזיהוי של זכריאס שעצמותיו הונחו בגלוסקמא, עם זכריה הכהן – ומסביר את הרצון להנציח את הדמות היחידה עליה סופר שפגשה בנציג אלהים – המלאך גבריאל. דמותו וסיפורו של זכריה הכהן נחרתו בזיכרון המסורת הנוצרית הקדומה וסופרו מדור לדור.

כאשר בוחנים יחד את מכלול הנתונים העצמאיים: הדימויים הייחודיים על גבי הגלוסקמא אותם ניתן ליחס לבית המקדש ולחסות האל שניתנה לנפטר, נדירות השם, והאיות הייחודי ביוונית של שם הנפטר - ההסתברות לזיהוי אחר מאשר זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, נעשית נמוכה ביותר.

 

הגלוסקמא האבודה של הכהן זכריה – ראיות ופרשנות

ההבחנה הזו מתחדדת עוד יותר כאשר משווים אותה לגלוסקמא מפורסמת אחרת : הגלוסקמא שהתפרסמה בשם: “הגלוסקמא של קיפא הכהן הגדול”. על גבי אותה גלוסקמא נחרת השם “יוהסף בר קופא (או קופא – ב"פ" רפויה)” - שם השונה לשונית מהשם ההיסטורי קַיָיפָס Caiaphas  ומאזכור שמו המלא של הכהן הגדול, לפי יוסף בן מתתיהו, "יוסף המכונה קַיָיפָס" (קדמוניות היהודים). יתר על כן, במערת הקבורה שבה נמצאה אותה גלוסקמא לא נמצאה כל עדות לקשר משפחתי או תפקידי לכהונה. למעשה, במערה נמצא מטבע בפיו של אחד הנקברים – מנהג פגאני, ולא מנהג כהני.

אם גלוסקמת “קיפא” (למעשה "קופא") מייצגת ייחוס מפוקפק חרף פרסומה, הרי שבמקרה של גלוסקמת   Ζαχαρίας  (זכריאס) המצב הפוך לחלוטין. כאן, איות השם ביוונית זהה במדויק לזה של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל; הכתובת נחרתה בידי אמן מקצועי; והתוכנית האיקונוגרפית הייחודית המקיפה אותה – שני העמודים החופשיים של המקדש, האמפורה הטקסית, דגם ה”מנדר” הגיאומטרי המוכר ממתחם המקדש, ו“כנף השכינה” המגוננת – כולם מצביעים בבירור על מעמד כהני ועל זיקה ישירה לעבודת המקדש.

כמו במקרה של המושיע של העולם (Salvator Mundi)  מאת לאונרדו דה וינצ’י – שייחוסו היה שנוי במחלוקת אך לבסוף התקבל בזכות הצטלבותן של ראיות סגנוניות, היסטוריות וטכניות – כך גם כאן, הצירוף המצטבר של שם, כתב, אמנות וסמליות יוצר דרגת הסתברות המחייבת התייחסות מדעית רצינית.

ואף כי ודאות מוחלטת לעולם אינה אפשרית, מכלול הנתונים הופך את הזיהוי להנחה סבירה מבחינה היסטורית ותרבותית – ואף מסתברת – כי זוהי גלוסקמתו של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל.

 

בין זכריה הנביא – מבשר בואו של המשיח, לזכריה הכוהן – אבי יוחנן המטביל, אשר בישר את בואו של ישו

אין ספק כי הנפטר ששמו מופיע על הגלוסקמא — זכריאס (זכריה) - נקרא על שם הנביא זכריה בן ברכיה, שחי במאה השישית לפני הספירה, בתקופת שיבת ציון, בעת בניין בית המקדש השני. הנביא זכריה היה מן הדמויות המשפיעות ביותר בעיצוב רעיון המשיחיות, ובייחוד בביסוס ההבנה הנוצרית המוקדמת של מושג המשיח.

משפחה כוהנית כמשפחתו של זכריה הכוהן, אבי יוחנן המטביל, לא הייתה בוחרת בשם זה באקראי: זכריה הכהן נקרא על שם הנביא המזוהה עם חזון המקדש, עם השכינה ועם ההבטחה לגאולה.

במסורת הנוצרית הקדומה נחשב זכריה בן ברכיה הנביא למבשר הגדול הראשון של בוא המשיח:

הוא חזה את כניסת ישו לירושלים רכוב על חמור (זכריה ט', 9);
כתב על “אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ” (י"ב, 10) — פסוק שזוהה עם הצליבה ועם נעיצת הרומח בצדו של ישו;
ודיבר על “שלושים הכסף” (י"א, 12–13) — שזוהו עם מחיר בגידת יהודה איש-קריות.

יתכן והעיטורים שעל גבי הגלוסקמא רומזים לא רק על תפקידו של הנפטר זכריאס ככוהן במקדש ועל החסד האלוהי שניתן לו, אלא גם, אולי במתכוון, על זיקה רוחנית לנביא זכריה אשר על שמו נקרא. ייתכן אפוא שהאמן ביקש באמצעות עיטור המוטיבים לבטא לא רק את מעמדו הכוהני של זכריה הכהן שעצמותיו הונחו בגלוסקמא, אלא גם את רציפות הנבואה ורוח הקודש שאיחדה את המקדש, הגאולה והאמונה החדשה שנולדה מתוכם.

 

מבית המקדש אל שחר האמונה

כשם שמגילות ים המלח פתחו חלון לעולמה הרוחני, ההלכתי והמיסטי של היהדות על סף לידתה של הנצרות, כך גם גלוסקמת זכריה מעניקה הצצה נדירה לאותה תקופה של מעבר, לעולם הכהני שממנו החלו לנבוט אמונות, הלכות ותקוות חדשות.

ערכה של הגלוסקמא טמון אפוא לא רק בזיהויה האפשרי עם זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, אלא בכך שהיא משקפת את רוח התקופה שבה צמחה תסיסה רוחנית ורעיונית מתוך היהדות של בית המקדש - זו שהניחה את היסודות להתגבשותה של בשורת הגאולה המשיחית, והיווצרותה של הקהילה היהודית-נוצרית המוקדמת .

סיכום

אין זה מקרה שהברית החדשה מציינת כי חזון המלאך גבריאל אל זכריה הכוהן בדבר לידת בנו יוחנן “נשמע בכל הרי יהודה” (לוקס א', 65). יוחנן הפך לדמות כריזמטית, שנחשב לנביא ולמבשר ישו. גלוסקמת זכריה מהווה אפוא עדות חומרית נדירה לדמות מפתח ולסיפור היסוד בראשית הנצרות - שריד שאין לו אח ורע בממצא הארכיאולוגי.

כאשר כל הסימנים העצמאיים מצטלבים: הכתובת היוונית הייחודית, האיקונוגרפיה המרובעת הקשורה למקדש, הביצוע האמנותי המכוון וההסתברות הדמוגרפית - מתקבלת דרגת ביטחון בזיהוי המתקרבת כמעט לוודאות היסטורית. אף שאין כמעט אף פעם וודאות זיהוי מוחלטת בארכיאולוגיה, העדויות המצטברות משאירות חלופה ריאלית אחת בלבד: גלוסקמת Ζαχαρίας (זכריאס) ניתנת להבנה המשכנעת ביותר כגלוסקמתו של זכריה הכוהן, אבי יוחנן המטביל - תגלית שמהדהדת הרחק מעבר לגבולות הקבר שממנו באה.