הגלוסקמא של זכריה

הגלוסקמא  של Ζαχαρίας (= זכריה) הינה ייחודית באפיוניה ובעיטוריה. היא שונה ממרביתן המכריע של אלפי הגלוסקמות היהודיות משלהי תקופת בית המקדש השני שהתגלו בירושלים ובסביבתה הקרובה. היא ייחודית בדרך קישוטה, המוטיבים האמנותיים שעל ארבעת דפנותיה, בסמליותה ובכתובתה. הגלוסקמא מתוארכת למחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. ככל הידוע היא התגלתה בירושלים המזרחית או בקרבתה.

הגלוסקמא נרכשה מסוחר העתיקות המורשה קמאל אימם ממזרח ירושלים לפני עשרות שנים. היא מהווה חלק מאוסף הגלוסקמאות הפרטי הגדול והחשוב בעולם שנמצא בידיים פרטיות, והוצגה בשתי תערוכות בינלאומיות בארה"ב בשנים 2024 ו-2025.

בעוד רוב הגלוסקמאות שימשו כ"מיכלים" לשמירת עצמות היהודים שהוטמנו בהן, והן הונחו בכוכים או בצמידות לקירות מערות קבורה משפחתיות, הגלוסקמא של זכריה נראית כמי שנועדה גם למשהו מעבר לכך: אנדרטה זיכרונית, שנועדה להיות מוצגת באופן בולט, ולגלם בקרב קהילתו של הנפטר את זיכרונו של אדם ידוע ומכובד, אולי קדוש, שנודע כמי שנהנה מקשר ומהגנה אלוהית.

 עיטור בכל ארבעת צדדי הגלוסקמא

רוב מוחלט של הגלוסקמות מימי הבית השני היה חסר קישוט לחלוטין, או שהן עוטרו רק בצד אחד, בדרך כלל בעיטור של רוזטות או במוטיבים גיאומטריים. מכיוון שהגלוסקמאות הוצבו ליד קירות במערות קבורה, או בתוך כוכי קבורה, קישוט רב צדדי היה מיותר.

לעומת זאת, הגלוסקמא של זכריה מקושטת באופן עשיר בכל ארבעת צידיה. הדבר מצביע בצורה מובהקת על כך שהיא נועדה לצפייה מכיוונים שונים, ולכך שכנראה היא הוצבה (או נועדה להצבה) במיקום מרכזי גלוי בחדר הקבורה, או באולם במקום אחר, בו ניתן היה לראות את דפנותיה באור יום. תצוגה כזו מרמזת על רצון לשמר זיכרון ציבורי, החורג מהזיכרון המשפחתי הפרטי, ומצביע על היות האיש שעצמותיו נטמנו בגלוסקמא אדם בעל חשיבות קהילתית ו/או דתית יוצאת דופן (יתכן ומדובר בקדוש).

אומנות וטכניקה

עיטור הגלוסקמא בוצע בדיוק רב ובסימטריה יוצאת דופן, על ידי אומן מקצועי. בשונה מרוב הגלוסקמות, שם העיצובים נחרצו בעומק האבן, או בגילוף, הקישוט כאן נוצר באמצעות חריטות רדודות תוך שימוש בסרגל ומחוגה, והן מולאו בפיגמנט חום. טכניקה זו, נדירה ביותר בקורפוס הגלוסקמות, יוצרת ניגוד חזק עם פני השטח הבהירים של אבן הגיר ממנה עשויה הגלוסקמא.

ההשקעה בעיטורים רבים על פני כל ארבעת דפנות הגלוסקמא מאשרת שהגלוסקמא הייתה הזמנה מיוחדת. ייצורה דרש תכנון מוקפד ועלות משמעותית - שוב, רמז למעמדו המיוחד של הנפטר בקהילתו.

תכנית האיקונוגרפיה

הגלוסקמא מציגה מערך מוטיבים ייחודי. במקום לחזור על דפוסים נפוצים, היא משלבת סמלים נדירים או ייחודיים - הקשורים בדרך זו או אחרת לנפטר ולסיפור חייו שנפוץ בקרב בני קהילתו.

א.  גוף (עצם) מרחף בתוך מסגרת מלבנית

צד רחב אחד של הגלוסקמא מציג מבנה מלבני, המתואר בצורה סכמתית (בדרך הדומה למדי לזו בה מתארים עד היום אדריכלים מבנים). למבנה פתחים בגג, בקירות ובקרקעית המבנה. המבנה מתואר בפרספקטיבה סכמתית. בלב המבנה "מרחף" גוף חצי-עגול, בעיצוב ייחודי

למוטיב הגוף המרחף בתוך בניין אין כל מקביל בשום קישוט גלוסקמאות (או על גבי אלמנט אדריכלי קדום אחר). הצורה המרחפת עשויה לסמל את "כנפי השכינה" — נוכחות אלוהית ("רוח הקודש") המתוארת בספר רות 2:12 , או כנפיים של מלאך. מאחר שהמסורת היהודית אסרה ייצוג של אלוהים באומנות, דימוי זה סיפק אמצעי סמלי להציג נוכחות אלוהית, במשמעות שהאל נותן חסות והגנה לנפטר. הקשר בין דימוי אלהים לכנפיים או לציפור (יונה) מוכר מרחבי המזרח הקדום, ובולט במיוחד במאה הראשונה בקרב היהודים. בספר הברית החדשה מסופר כי בטבילת ישוע (היהודי) בירדן, נגלתה אליו רוח הקודש בצורה של יונה. "ויכנס ישוע מיד מן המים, והנה השמיים נפתחו לו, ורוח אלוהים ירדה עליו בצורה של יונה. וקול מן השמיים אמר: זה בני היקר, בו חפצתי." (מתי 3:16–17 וכן במרקוס 11-1:10, ובלוקס 22-3:21).

את המבנה ניתן ליחס על פי מוטיבים נוספים על פני הגלוסקמא לבית יהוה בירושלים (בית המקדש). מוטיבים אלה כוללים את שני העמודים שהיו בפתח בית המקדש בירושלים, המינדר (meander) - המוטיב הגאומטרי שמופיע בדופן הארוכה השנייה - המוכר מקומפלקס בית המקדש שבנה הורדוס בירושלים, והאמפורה שהייתה כלי קודש לניסוך יין ולשמן במקדש .

תכנית הבניין הסכמטית על גבי הגלוסקמא (מלבן כפול עם פתחים) שונה מכל המוטיבים הסכמטיים המוכרים של בניינים המופיעים על גבי גלוסקמאות שהתגלו עד היום - המוצגים כמסגרת מלבנית סגורה, בעוד בלגוסקמא של זכריה יש למבנה (בית המקדש) פתחים בכל הכיוונים. פתחים אלה נועדו, מן הסתם, לאפשר לרוח-הקודש להיכנס ולצאת בצורה חופשית להיכל, ויש גם בכך לרמז על משמעותו של החפץ המרחף בחלל.

פרשנויות חלופיות שהוצעו לחפץ המרחף – למשל:כתר, שופר, תכשיט — אינן סבירות ואינן מגובות במקבילה כלשהי.

ב.  עמודים וכותרות בסגנון יוני עם רוזטה

בצד צר אחד מוצגים שני עמודים גבוהים, המורכבים ממספר חוליות, ולהם בסיסים וכותרות מטיפוס יוני. בין שני העמודים שובצה רוזטה בת שש עלים, סמל נפוץ בגלוסקמות יהודיות (הרוזטות היו הסמל היהודי המקובל ביותר על גבי גלוסקמאות ששימשו יהודים).

עמודים מרובי חוליות מוכרים מהאדריכלות המונומנטלית ההרודיאנית בקיסריה, מצדה והרודיון - פרויקטים מונומנטליים שהקים המלך הורדוס, שבנה גם את בית המקדש בירושלים. עמידתם החופשית של העמודים בחזית הבניין מזכירה את שני עמודי בית המקדש של שלמה (יכין ובועז).

עיטור עמודי חזית בית המקדש ומוטיבים אחרים מקשרים את הנפטר לעבודה בבית המקדש בירושלים, ומשך יש להניח שהנפטר היה כהן.

ג. האמפורה (קנקן-כד עם 2 ידיות)

הצד הצר הנגדי של הגלוסקמא מעוטר באמפורה גדולה. כדים ואמפורות מוכרים ממספר לא גדול של גלוסקמאות וכן ממטבעות היהודים החל מהתקופה החשמונאית ועד למרד הגדול (שנת 70 לספירה). האמפורה הייתה כלי קודש לניסוך יין ולשמן במקדש, ולכן ייצגה את הפולחן המקדשי ואת הטוהר. זה היה אחד מהסמלים הלגיטימיים והטעונים ביותר של עבודת המקדש. מוטיב האמפורה, בדרך כלל בעלת 2 ידיות, מופיע גם על מספר גלוסקמאות. החוקרים, וביניהם פרופ' רחל חכלילי, העלו שהאמפורה לא רק מסמלת כלי מקדשי אלא גם נתפסה כסמל של חיים נצחיים או תחייה. יין ושמן נחשבו נוזלים "חיים", והאמפורה עם פיה הפתוח נתפסה ככלי מתווך בין עולם החיים לעולם המתים.

שתי אמפורות מעטרות גם את שולחן האבן שעמד בלב בית הכנסת במגדל (לחופי ים כנרת) מהמאה הראשונה לספירה (ראה צילום), והן ניצבות משני צידי מנורת שבעת הקנים. בקהילות הנוצריות המוקדמות, היה האגרטל גם לסמל נוצרי והוא מעטר מספר רצפות פסיפס של כנסיות מהמאות החמישית והשישית לספירה שנמצאו בא"י ובסביבתה, כשממנו משתרכים ענפים, שריגים ואשכולות ענבים. יתכן כי מוטיב האגרטל הזכיר או סימל למאמינים הנוצרים גם את הכוס שהחזיק ישו בידו בסעודה האחרונה, שכונתה מאוחר יותר "הגביע הקדוש".

ד. עיטור גיאומטרי החוזר על עצמו ("מינדר") ושני סהרונים

הצד הרחב השני של הגלוסקמא מציג בחלקו העליון עיטור גיאומטרי מתמשך (מינדר) המזכיר צלבי קרס החוזרים על עצמם ומחוברים ביניהם, המופיעים מעל שני סהרונים. מוטיב (meander) עיצובי זה מוכר מאבני קומפלקס בית המקדש שבנה המלך הורדוס שנמצאו בחפירות הר הבית (ראה צילום), ואינו מוכר ממקומות אחרים.

יוצא דופן הוא מוטיב שני הסהרונים: ביהדות, הירח מייצג התחדשות, זמן מחזורי ותחיית המתים (ראו ברכת הלבנה). המוטיב הכפול מחזק ככל הנראה את נושא התחייה והתקווה . בתלמוד הבבלי, מסכת חולין, נאמר שהתחדשותה של הלבנה (הירח) מידי חודש מסמלת את העם היהודי.  כשם שהלבנה מתחדשת ודועכת מדי חודש וחודש, כך גם עובר העם היהודי תקופות שפל וגאות. עוד יצוין כי לוח השנה היהודי הוא לוח שנה ירחי המבוסס על מחזור מופעי הירח וכי "ברכת הלבנה" (ברכת הירח) הייתה שכיחה בקרב היהודים בתקופה הרומית ונאמרה בחציו הראשון של החודש העברי, אל מול פני הלבנה ההולכת וגדלה בתקופה זו של החודש ומברכת את יהוה "שאמר ללבנה להתחדש".

ה.  הכתובת: Ζαχαρίας – זכריאס ביוונית

הגלוסקמא נושאת כתובת חקוקה בקפידה ביוונית: Ζαχαρίας (“זכריה”).

הכתובת נחקקה בזהירות, על ידי אמן חריטה באבן, כנראה במפעל בו יוצרה הגלוסקמא, וזאת בשונה מרוב הכתובות שנחרתו על גבי גלוסקמאות שנחרטו במהירות, בתוך מערות קבורה, בדרך כלל בחושך, לאחר ביצוע הטמנת העצמות בגלוסקמא. רק פחות מ-2% מהגלוסקמות כוללות כתובות מתוכננות ומוקפדות מראש - ללמדנו על חשיבות הנפטר בקרב קהילתו או משפחתו.

בכתובת מופיע שם יחיד בלבד, בניגוד למרבית הכתובות בהן מצויין שם הנפטר ושם אביו, מה שמעיד שהנפטר היה דמות מזוהה על ידי שמו הפרטי בלבד – ולא נדרש אפוא לצרף לשמו הפרטי את שם אביו.

נראה שהשימשו ביוונית היה מקובל בקרב הקבוצה היהודית-נוצרית בירושלים, בשנים שקדמו לחורבן ירושלים. הברית החדשה עצמה נכתבה ביוונית קוינה (Koine), לא בארמית (השפה בה דיבר ולימד קרוב לוודאי ישו) . הדבר מלמד שהיוונית שימשה לא רק להפצה החוצה, אלא גם לשיח פנימי בין מאמינים.

נדירות סטטיסטית של השם "זכריה" או "זכריאס - Ζαχαρίας" - והאיות היווני של השם Ζαχαρίας.

מכ-1,100 גלוסקמות חקוקות שפורסמו עד היום (הן על ידי רחמני והן בקורפוס כלל הגלוסקמאות הכתובות שפורסמה על ידי קוטון ואחרים), השם זכריה מופיע רק ארבע פעמים: פעמיים בעברית ופעמיים ביוונית. לעומת זאת, שמות נפוצים של גברים כמו שמעון (73), יוסף (68), יהודה (61), אלעזר (33), ישוע (29), יוחנן (25), וחנניה (26). מופיעים באופן הרבה יותר שכיח - ומצביעים על נדירותו היחסי של שם זה. נדירות השם מגדילה את משמעות הופעתו כאן, במיוחד בצורת הברית החדשה המדויקת Ζαχαρίας. זה מחזק במידה רבה את הסבירות שהגלוסקמא הנציחה דמות היסטורית מזוהה.

יתר על כן:

אחת התכונות האפיגראפיות המרשימות ביותר בגלוסקמא זו היא האיות של השם החקוק. הצורה Ζαχαρίας מופיעה כאן בדיוק כפי בברית החדשה ביוונית. שם זה מתייחס בברית החדשה באופן עקבי לזכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל.

זהו, על פי הידע הקיים, הממצא הארכיאולוגי היחיד שבו מופיע השם בצורתו המדויקת הזו. בכל המופעים האפיגראפיים האחרים - כולל גלוסקמות, כתובות ומקורות תיעודיים — השם זכריה ביוונית נרשם בצורות איות שונות, בדרך כלל כ-Ζαχαρίου, או עם סיומות ואיות אחר. הפער הזה אינו טריוויאלי: האיות המדויק Ζαχαρίας משקף מסורת ספרותית ולשונית מסוימת, המקושרת לטקסטים נוצריים מוקדמים.

ייחודיות האיות מוסיפה מימד חזק לזיהוי. לא רק שהשם עצמו נדיר למדי בקורפוס הגלוסקמות, אלא שהאיות המדויק מופיע כאן באופן ייחודי, בשילוב עם "אנדרטה" יוצאת דופן. הצירוף מחזק מאוד את ההנחה שהגלוסקמא הנציחה את אותו כהן , זכריה הכהן, שנזכר במסורת הנוצרית המוקדמת.

עיצוב מותאם וסמלי

בשונה מגלוסקמאות כלליות המקושטות ברוזטות ובמוטיבים גיאומטריים בלבד, מוטיבי גלוסקמא זו מותאמים אישית:

• שירות כהני בבית המקדש בירושלים: עמודים המזכירים את המקדש, מוטיב גיאומטרי שהופיע בקומפלקס בית המקדש, כלי נסך (אמפורה).
• נוכחות אלוהית: "כנפי השכינה" (רוח הקודש) - מרחפת ומגנה על הנפטר.
• זהות יהודית: רוזטה.
• תקווה אסכטולוגית: תקווה לחיים נצחיים או תחייה (הסהרונים והאמפורה).

מוטיביים סמליים אלה מצביעים, או לכל הפחות מרמזים, שהנקבר היה כהן בבית המקדש, שזיהויו וסיפורו היו מוכרים היטב בקהילה וכנראה בארץ כולה. לפי המסופר, מתן החסות האלוהית לזכריה הכהן ומפגשו של זכריה עם המלאך גבריאל אכן נודעו בכל הארץ ("וַיְסֻפַּר כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּכָל־הָרֵי יְהוּדָה", הבשורה לפי לוקאס א', 65).

התאמות היסטוריות

על זכריה הכהן מסופר שהיה קרוב משפחה של ישו ובעלה של אלישבע, שהייתה אף היא בת למשפחת כהנים וקרובת משפחתה של מריה (מרים) אימו של ישו. על פי הבשורה על-פי לוקאס זכריה היה כהן מבית אביה, אחת ממשמרות הכהונה המכובדות בבית המקדש השני בתקופת שלטונו של הורדוס. מסופר כי בעת הקטרת קטורת הסמים במקדש הופיע בפני זכריה הכהן מלאך אשר בישר לו כי יוולד לו בן והוא יקרא לו בשם "יוחנן", וכי אותו ילד יבשר על בואו של המשיח (לוקאס א', 12 - 17). תאור התגלות המלאך (גבריאל) לזכריה הכהן אבי יוחנן המטביל הינו אחד הסיפורים המרכזיים בסיפורי הבשורה שבברית החדשה. סיפורו של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, מסופר בברית החדשה בשלושה מתוך ארבעת ספרי  הבשורות (Gospels). עפ"י הידוע זכריה הכהן נרצח בחצר בית המקדש.

סיכום

הגלוסקמא של זכריה היא ייחודית בקורפוס הגלוסקמות היהודיות: מעוטרת בכל צדדיה באלמנטים ייחודיים, נושאת כתובת יוונית עם שם יחיד (נדיר למדי), ומשלבת מגוון סמלים סביב בית המקדש והכהונה, נוכחות אלוהית יוצאת דופן, ותקווה לתחיית המתים.

כל הראיות מצביעות על כך שהגלוסקמא הייתה שייכת לכהן בבית המקדש בירושלים, במעמד יוצא דופן, נערץ בקהילתו. כהן שנחשב ככל הנראה כקדוש בקרב קהילתו - וכי הגלוסקמא נועדה כנראה לא רק לשמר את עצמותיו, אלא גם להוות מעין "אנדרטה" יוצאת דופן לאיש.

חשיבות מיוחדת היא באיות הכתובת ביוונית: הצורה Ζαχαρίας מופיעה כאן בדיוק כפי שמופיע שמו של הכהן זכריה ביוונית בברית החדשה, בעוד שכל הממצאים האחרים שנמצאו עד היום שמזכירים את השם "זכריה" ביוונית, מציגים איות שונה של השם. הצירוף הייחודי של ראיות ארכיאולוגיות וטקסטואליות מגביר את הסבירות שהגלוסקמא אכן הנציחה את הכהן זכריה, אביו של יוחנן המטביל. אף על פי שאין ודאות מוחלטת לכך, התאמת הראיות הכתובתיות, האמנותיות וההיסטוריות הופכת זיהוי זה לסביר ביותר.